קח לך אישה ובנה לה בית

על שפת הים אל מול דולפינים, הופיע לא מזמן אחד מאגדות הדשא וביקש מאיתנו לשרוק יחד איתו את מנגינת הפתיחה של השיר, לפני שהוא יוצא לרכיבה נוספת על גבי הסוס הנצחי הזה...

 

איש הברזל שלי החליט ברגע האחרון שהוא מעדיף לשמור כוחות לאימון של הבוקר במקום לבוא להופעה (זר לא יבין זאת, והאמת שגם אני עדיין לא מבינה), שחררתי את הבייביסיטר היקרה מההתחייבות הלילית שלה אצלנו, השכבתי את הקטן וירדתי לחוף.

התיישבתי כמו תמיד מול הבמה, קרוב מספיק כדי לא לפספס אף הברה או חיוך ספונטני, חולקת מזרון עם שתי עלמות חן מתבגרות ויפות, וחושבת לעצמי שבגילן 'שרפנו' את הרחבה מול הבמה בצמח ובקיסריה, הרוקנרול היה אז בדיסטורשיין לא כמו היום אנפלאגד בישיבה. כנראה שהתבגרנו.

 

הקהל ממשיך לשרוק ושלום מתחיל לרכב, ואני נזכרת בנסיעה אחת בלילה תל אביבי, חלונות פתוחים, ברכב של אהוב פרהיסטורי התנגן לו ברדיו אותו השיר הפעם בביצוע של אריק איינשטיין. האהוב הגביר קצת את הווליום והרמזור התחלף לאדום בדיוק כשהתחיל הפזמון המפורסם, בעוד אנחנו מתענגים עליו ועל הבריזה מהים, נעצר לידנו רכב והנהג פנה אלינו בדברים ואמר לנו כך: "איזה בית איזה? איך אני אבנה לה בית? איך? לך תבנה לה בית עכשיו, משכנתא, הלוואות, לך תבקש כסף מההורים, תתחנן לבנקים, איזה בית איזה..." אמר והסתכל עלינו מתים מצחוק, והמשיך "טוב, לא רוצה להרוס לכם, שיהיה לכם לילה טוב..." הרמזור התחלף לירוק. אכן, רגע ישראלי מכונן.

 

אין ספק שלבנות בית זה אחד הדברים המאתגרים ביותר שאדם יכול לעשות בימי חייו, וללא ספק אחד היקרים ביותר, מה שאולי מעצים את כל החוויה. מה גם שעבור רוב האנשים תהיה זו חוויה ראשונה ואחרונה ולא תמצא הרבה שיגידו לך בתום הבנייה שהם מחכים כבר לבניית הבית הבא, כמו שמיד אחרי לידה לא תמצא אישה שתגיד לך שהיא כבר מחכה ללידה הבאה... ובכל זאת עדיין פוגשים נשים עם עשרה ילדים, ומדי פעם פוגשים אנשים שהופכים את הבנייה לתחביב, וכל כמה שנים בונים בית חדש. ויש את אלה שהפכו את הבנייה למקצוע, והם בונים כל הזמן, כמה פעמים בשנה, בכמה מקומות שונים: הקבלנים, השיפוצניקים, החשמלאים, האינסטלאטורים, אנשי המיזוג, הגבס, השפכטל, הטיח, הסיידים, הרצפים, הנגרים, המהנדסים, האדריכלים, מעצבי הפנים והסטייליסטים. אתה צריך להיות נגוע בחיידק מסוים כדי להסכים לקחת חלק בטירוף הזה שנקרא 'עולם הבניה'. לפעמים אני מוצאת את עצמי מוקפת גברים מאלה שמניתי קודם, מסבירה לכל אחד מהם מה הוא צריך לעשות ולמה, סביבי קידוחים חפירות ורעש מחריש אוזניים באופן כללי, אתר בנייה מאובק ומלוכלך (בעיקר בשיפוץ מבנה קיים), מתח, לחץ, חום, אחריות, חושבת לעצמי "אלוהים, זה עולם של גברים, מה אני עושה פה בכלל?!?"

 

 

מזל שכל הרעש והלכלוך מגיעים רק בסוף שלב התכנון, שעל אף היותו ארוך יותר, לפחות האוויר נקי ומגישים תה ועוגיות (לאחרונה הנהגתי מנהג חדש עם אחת הלקוחות, שלכל פגישה באתר הבניה מביאים קרואסונים. איך לא חשבנו על זה קודם...) אבל האתגר הגדול ביותר מבחינתי נמצא דווקא בשלב הראשוני, בשלב התכנון, והוא להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. מכיוון שאין לקוח זהה למשנהו, כמו שאין אדם דומה לשכנו וגם לא לחברו, הדרישות באופן טבעי משתנות מפרויקט לפרויקט, הצרכים אחרים, הטעם אחר, וצריך להיערך בהתאם. מצד אחד אני נעזרת ב- "אלמנט השעשוע" אני משתעשעת במה היה קורה אילו הייתי למשל מתכננת מטבח אדום, תקרת גבס משופעת, ריהוט סלון תלוי מהתקרה ואומגה לבריכה. מצד שני יש סיכוי סביר שהקבלן יוציא עלי חוזה והלקוחות גם ככה לא יוכלו לממן את כל הפנטזיות הפרועות שלי, כך שצריך להתכנס בחזרה למסגרת, אבל בדרך אחרת. כנראה שהאתגר שלי הוא למצוא בכל פעם את הדרך החדשה שמובילה אל הבית. לפעמים שינוי מיקום דלת הכניסה יכול לחולל ניסים ונפלאות בחלל. לפעמים במקום שהמטבח יעמוד "בצורת ח המתבקשת" הוא מחליט לבעוט במוסכמות ולתפקד פנים אל פנים, ארונות גבוהים מול משטח שיש כיור וכיריים, כשבניהם דלת בלגית הפונה לחצר הקדמית. מדי פעם מייצרים מפלס, מדי פעם מבטלים מפלס, ובעיקר משתדלים להצדיק את כל הרעש הלכלוך וההוצאות הגדולות שמגיעות לאחר מכן, ולהבטיח שבסופם יבואו סיפוק ושמחה.

 

אני לא יודעת אם הבחור שעצר לידנו אז בלילה בתל אביב בנה מאז בית לאהובתו, אני מאוד מקווה שכן ושהיום הוא חי לו בין כתלי ביתו אהוב ומאושר, בדיוק כמו שאיחלו לו המשורר והזמר. ובאותה ההזדמנות אני רוצה לומר לו לאיש שיצא לרכיבה האחרונה שלו בשבוע שעבר – תודה. על כל השירים וכל הלילות וכל השנים.

 

 

בכל שבוע מתפרסם טור שלי בעיתון אג'נדה המקומי והוא מתעדכןגם כאן. קריאה נעימה
DownloadedFile.jpeg
DownloadedFile.jpeg

DownloadedFile.jpeg
DownloadedFile.jpeg

1/1